תנ"ך על הפרק - שמות ב - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות ב

52 / 929
היום

הפרק

לידת משה, הריגתו את המצרי, בריחתו למדין, זעקת בני ישראל ושמיעת ה' את זעקתם

וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָוַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וילך איש מבית לוי. באשר היה האיש מבית לוי ולקח את בת לוי ומובן שהיתה זקנה ממנו הרבה ואין דרך איש לישא זקנה ממנו. ורק משום שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות וראו סודו׳ נעלמו׳ מעיני הדור ע״כ לקחה. מש״ה כתיב וילך. שהיה הדבר לפלא ויצא מגדר ד״א: ותרא אתו כי טוב הוא. לא כדרך הולדת הזקנות שהולד חלש מאד. אבל ראתה בזה כי טוב הוא. והיתה בטוחה על השגחה פרטית. ע״כ ותצפנהו וגו׳. ולא ידעו השומרים ע״י המילדת כמש״כ לעיל משום שהיתה מרים בתה לה למילדת והיו בבית אחת: ולא יכלה עוד הצפינו. שראתה המשגיחים דופקים על דלתי ביתה. ומ״מ לא עזבה הבטחון בהשגחה פרטית אלא שיהא באופן הרחיקו ממקומו כענין מאמר חז״ל בב״ק ד״ס רעב בעיר פזר רגליך. שהשגחה והצלה באופן נסתר מוכן יותר כשתהיה מתפשט הלאה משתהיה במקומו. או עכ״פ הבינה ממה שלא נעלמה ההולדה מהמחפשים. שרצון השגחה שתהי׳ שלא במקומו. ע״כ ותקח לו וגו׳. בשבילו ללמד שראתה שיהיה נעשה לשם הילד כדי שתחול השגחה מן השמים ע״ז ביותר. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית כ״ז ג׳: ותתצב. היה ראוי לכתוב ותתיצב. ועי׳ ראב״ע. אכן משמעות הלשון שהיה ג״ז השגחה פרטית מן השמים שתהיה האחות ניצבת מרחוק. ואם כן פי׳ ותתצב. שאחר העמידה שם. היינו ההשגחה: מה יעשה לו. איזה אופן יעשה לו להיות ניצל: ונערותיה הולכות וגו׳. היה השגחה פרטית שלא יהיה נודע לפרעה ולשריו כל הנעשה שהצילה בת פרעה ילד מן היאור. והיה ההשגחה שבאותה שעה היו נערותיה הולכות ומטיילות סמוך ליאור בגובה החוף. ולא ראו מה שעשתה אדונית שלהן במורד: ותשלח את אמתה. תיבה זו אינה מדויקת בין למ״ד ידה בין למ״ד שפחתה. דלמ״ד ידה היה לכתוב זרועה. או אמתה בפת״ח ודגש במ״ם. ולמ״ד שפחתה היה ראוי לכתוב שפחתה. אלא שני המשמעות נכלל בפשט המלה. היינו ששלחה את שפתחה שנשתיירה אצלה לאיזה דבר והיא בעצמה שלחה ידה ותקחה. ומשום זה לא נודע דבר: ותראהו את הילד והנה נער. כסבורה שמצאה ילד שנולד באותו יום או יומים. והנה הוא נער דבן ג׳ חדשים מקרי נער לגבי בן יומו. ומזה הבינה. כי מילדי העברים זה. ודרך העברים להשתדל ולחפש עצות להציל כפי האפשרי. ע״כ עלה ביד אמו להצפינו איזה משך עד שהוכרחה באחרונ׳ להניחו כאן. משא״כ אלו הי׳ מצרי אם היה ראוי להיות נשלך ליאור כבר השליכוהו ביאור בהיותו ילד. ומש״ה ג״כ ותחמול עליו. דילד לפני שלשים יום אין לב הוריהן ורואיהן אונן עליו שהרי לא יצא מספק נפל. משא״כ כשראתה נער. שכבר עלו עליו ירחים גברה החמלה עליו: ותאמר אחתו. הנצבת מרחוק. וכאשר ראתה שבת פרעה לוקחת התיבה ידעה שיד ההשגחה בדבר ע״כ נתקרבה אליה. ותאמר להאדונית לאיזה תכלית יצא מפיך כי הוא מילדי העברים. אם הוא כדי שאלך: וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך. דייקת שתי פעמים תיבת לך. דבל״ז היה סכנה לה ולהמינקת להציל ולד מן היאור. אבל כאשר היא קוראה להמינקת בשם בת פרעה. והיא תיניק בשבילה. אשיג מינקת לזה. והנה הסתירה בחכמה לומר כי אחותו היא וכי יש לה ולהמינקת תשוקה עצומה להציל את הילד. אלא אמרה בלשון שתבין כי המה עושות רק רצון האדונית כדי שתגין גם היא על המינקת אם יאונה לה כל רע מן המשגיחי׳: ותלך העלמה. שנתעלמה מן האדונית. ולא שבה בחזרה עם אם הילד. והית׳ האדונית משלמת לה עבור השירות והזריזות לעשות רצונה. ע״כ לא שבה אליה והיה זה ג״כ להראות לשרים מדת העברים העושים צרכי השרים שלא לבקש ולא לקבל שכר על מלוי רצון: היליכי. ת״א הובילי. והוא מלשון והולך מהרה אל העדה וגו׳. כמו שאי אותו: והיניקהו לי. אל תיראי פן יאונה לך רע כי נתנה לה אות שהולד שייך לה: ואני אתן את שכרך. כך דרך המלכים לשלם בעין יפה ולא לגזור לעשות להם בחנם: ויגדל הילד. איכא בש״ר כ״ד חודש היניקתו. ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ואמרי׳ בשבת פ׳ הזורק שמשה היה גבוה עשר אמות. א״כ ממילא בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים. ומש״ה לא נודע לפרעה כי הצילתו בשעת הגזירה: ויהי לה לבן. משום שהצילתו מן המיתה וגם גדלתו נחשב כאלו ילדתו וכמו שאמרה: ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר׳ שמואל נ״י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי״א פי׳ ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז״ל ברבה ויקרא פ״א. וגם נגד הד״א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]: כי מן המים משיתהו. הרי הוא כאלו נטבע במים. ואין לאביו ואמו חלק בו. ואני אם הילד. וזה הענין נקרא באמת קנין האדם. כמו שביארנו בשירה האזינו בפסוק אביך קנך יע״ש. ולפי דברינו אין שם משה יחס לתיבת משיתהו. אלא הענין הוא טעם על השם משה. ומ״מ כך דרך לשה״ק לכתוב לשון נופל על לשון. וכפו שביארנו בס׳ בראשית ל׳ כ״ה מ״ש: ויהי בימים ההם. בכמה ימים היה מנהגו כך. מש״ה לא כתיב ויהי ביום ההוא: ויצא אל אחיו. לא היה דרכו לצאת מן הפלטין ובית לימודו בחכמות. אך אל אחיו יצא: וירא בסבלתם. הסתכל הרבה באופן הסבלה שהיה לא לתכלית עבודת המלך כ״א לענותם. וברבה איתא במשמעות וירא שהיה מיישב להם סבלותיהם. וא״כ פי׳ וירא שראה עצה לסבלותם מה לעשות: וירא איש מצרי. ביום א׳ ראה עוד: מכה איש עברי. הכהו לא בשביל איזה עצלות וכדומה אלא בשביל שהוא עברי. אבל הוא מאחיו: ויפן כה וכה. חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם: וירא כי אין איש. להגיד לפניו את העול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל: ויך את המצרי וגו׳. במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש: עברים נצים. בא בבינוני הבא במקום שם התאר המורה על מצה תמידית ולא בפעל עבר כדרך לה״ק. אלא לרמז שהיו שניהם מתוארים לנצים תמיד. ומזה יצא הדרש שהיו דתן ואבירם: ויאמר לרשע. לא כתיב לא׳. אלא לרשע היינו שאמר לו. רשע למה תכה רעך. ומש״ה ביקש לירד לחייו ולמסרו למלכות: לאיש שר ושופט. או שאתה שר. ויכול לעשות משפט אע״ג שלא הוקם ע״ז. או שאתה שופט עלינו והוא מלאכתך להשגיח ולדרוש צדק. אבל גם שניהם אינו: הלהרגני אתה אומר עלי רשע. איך אין אתה ירא לקרות אותי רשע. אין זה אלא שלהרגני אתה אומר ולא ארד עוד לחייך. ובזה מצא הרשע את עוונו. דבשביל שקרא אותו רשע היה רחוק ממנו למסרו למלכות שהוא סכ״נ ממש. אבל מצא עלילה לחשוב כי משה חושב להרגהו. וא״כ הבא להרגך השכם והרגהו. וזהו דרך רשעים בכל עת למצוא מענה על רשעותם: מפני פרעה. מיותר. ללמד כי כבר נתפס ועומד להיות נדון לפני פרעה. והקב״ה הצילו: וישב בארץ מדין. האי ישיבה עכבה זמן רב כמש״כ הרא״ש בסוכה פ״ד דיש ישיבה דמשמעו עכיבה: וישב על הבאר. הוא ישיבה ממש: ותדלנה ותמלאנה. רבוי דברים. ומה הי׳ חסר אם כתב ותבאנה להשקות אלא הסביר המקרא הטעם שבאו הרועים ויגרשום. בשביל שהיה עסק ההשקאה מרובה לדלות ולמלאות והיו הרועים מתאחרים בגללן: להשקות צאן אביהן. שלו לבדו. וזה היה טענתם של הרועים שהן רועים לרבים. ע״כ ויגרשום. בלשון זכר. שהן היו גברתניות. והיו מתעשקות את הרועים. עד שמ״מ גרשום. ומזה יצא הדרש שרצו הרועים לאנסן ומשה הושיע גם אותן גם השקה את הצאן: וישק את צאנם. ג״כ בלשון זכר שהשקה גם את צאן הרועים. וכ״ה ברבה מדכתיב וישק את הצאן. צאנינו לא נאמר אלא הצאן שאף צאן הרועים השקה ובזה הושיע את הבנות: אל רעואל אביהן. אבי אביהן. והוא היה איש מדיני וידוע יותר מאביהם יתרו. שלא היה עדיין ידוע וחכם כ״כ. ע״כ לא נכתב כאן שמו. עד שנתחכם ונתגדל הרבה: איש מצרי. כאשר הכירוהו בבגדיו ובלשונו. ומכאן למדו חז״ל שכל ישראל לא שנו לשונם ובגדיהם במצרים. ומש״ה כאשר ראו את משה שהיה גדל בפלטין של מלך לבוש ומדבר כלשון מצרים חשבו שהוא איש מצרי: וגם דלה דלה לנו. כמש״כ שעסק בדליה בזריזות עד שהשקה גם צאן הרועים: קראן לו ויאכל לחם. זהו דבר איש מדיני דהעושה בשל חבירו צריך לשלם לו אפילו לא שכרו אותו: לשבת את האיש. שכרו לרעות צאנו בשביל לחמו תמיד. וכ״כ הספורנו: ויתן את צפרה בתו למשה. לא כתיב כאן לו לאשה כלשון המקרא בכ״מ. משום דמשמעות לו לאשה הוא לכלכל חייו ולהיות לו לעזר. משא״כ במשה שהיה מובדל מאנשים. ולא היתה לו לעזר. ועי׳ מש״כ להלן ו׳ כ״ה: ותלד בן. לא כתיב ותהר כלשון המקרא כ״פ. והוא כישוב חז״ל בב״ר פע״א גבי זלפה משום שהיתה בחורה ולא היתה ניכרת בעיבורה: כי אמר גר הייתי וגו׳. לא עשה משה כיוסף שברך את ה׳ על ההצלה בבן הראשון. ואמר כי נשני וגו׳ משום שכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ שאין לברך על הנס עד שיצא לגמרי ממנו. ולא עוד אלא שאם נכנס לצרה אמרת אין לברך על הצלה מצרה הראשונה עד שיצא גם מהשניה. כמש״כ שם ל״ה א׳. מש״ה יוסף שכבר נתגדל ויצא מכל צרה הודה לה׳ ע״ז. אבל משה עדיין היה נרדף מהמלוכה שהרי אינו יכול לשוב לביתו. וגם פה הוא בארץ נכריה ע״כ לא ברך את ה׳ עד שהוליד בן השני ונודע לו כי מתו האנשים המבקשים את נפשו וגם אותו המלך כבר מת. וגם הקב״ה א״ל כי אהיה עמך. כאשר יבואר לפנינו ג׳ י״ב. ושוב אין פחד. אז אמר בהודיה ויצילני מחרב פרעה. וכ״כ הספורנו בפסוק כ״ג: וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע״ז מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע״ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה כן ח״ו: ויזעקו. נתקבצו כולם למקום אחד והסכימו לעמוד לתפלה ולצעקה: ותעל שועתם וגו׳. אם היה כתוב ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים היה במשמעו שצעקו בשעת העבודה כמו המוכה בלי חמלה וצועק. ובאמת לא היה כן באותו יום. שהיה יום מנוחה אלא שהתפללו על עבודתם שבכל הימים. והא שכתוב מן העבודה אם בא ללמד שלא צעקו לתשובה ולראות בשפלות עם ישראל. אלא על העבודה הקשה אשר עובד בם. א״כ היה ראוי לכתוב על העבודה. אלא בא ללמדנו שלא היו מלומדים עדיין לתפלה בלשון צח ושפיכת שיח שיהא ראוי להתקבל מצד עצם התפלה אלא היו אנשים פשוטים ומגושמים כבעלי עבודה קשה. וא״כ היה התפלה לה׳ רק בקול צעקה אוי ואבוי ה׳ אלהי אבותינו. ומ״מ נשמע תפלתם. ועי׳ ספר דברים (א׳ מ״ה) שמבואר יותר שני מיני תפלות אלו. והיינו שהסביר המגיד להביא זה המקרא לדרוש את המקרא דפ׳ בכורים ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו כמה שנאמר ויהי בימים הרבים וגו׳ והיינו כדברינו שכל הצעקה לה׳ היה רק בשביל שהוא ה׳ אלהי אבותינו. ולא בנוסח תפלה לפי הענין. והיינו משום שהיו מן העבודה. ולא היו מלומדים בתפלה. או בא ללמדנו דמש״ה נשמע תפלה פשוטה זו משום מן העבודה. דצערא דגופא עדיף. ועיין להלן כ״ב כ״ו: וישמע אלהים את נאקתם. הוא דבר אחר היינו שצעקו כל אחד בכל הימים בשעת קושי עבודה ועינוים. וזהו הסבר המגיד על המקרא וישמע ה׳ את קולנו כמש״כ וישמע אלהים את נאקתם ביאר בזה שלא נפרש וישמע ה׳ את קולנו היינו מה שצעקנו אל ה׳ אלהי אבותינו. דע״ז כבר כתיב ותעל שועתם וגו׳. וגם בפ׳ תבוא מיותר את קולנו. והכי מיבעי את צעקתנו. אלא הוא דבר בפ״ע. שלבד שנשמע התפלה שהיה ברבים שמע ה׳ את נאקת כל אחד מתוך צרתו. והיינו את קולנו: ויזכור את בריתו וגו׳. דאלו התפלה שנשמע אינה צריכה לטעם הזכרה. שהרי הקב״ה שומע תפלת כל בשר. אפילו של עובד כוכבים. אבל את קול נאקתם שמע מפני שהם בני ברית של אברהם יצחק ויעקב. וזהו לשון המקרא אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני. פי׳ אפילו אינו בתפלה ותחנה אלא קולי בפ״ע הוא תחנוני: וירא אלהים את בני ישראל. ראה גם מה שלא שמע. היינו פרישות ד״א. שלא מצאו לבבם לצעוק ע״ז לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה. היינו שהסביר המגיד. וירא את ענינו זו פרישות ד״א. כמש״כ וירא אלהים וגו׳. ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן הילוד וגו׳ וגם זה לא צעקו כלל. שהרי היה מעשה לפני שמונים שנה וכבר בטל גזרה זו. ולמאי יצעקו ע״ז. אבל הקב״ה ראה אז. וע״ז כתיב כאן. וידע אלהים. פקד עתה דבר הבנים. וכתיב שם עוד ואת לחצנו זו הדחק כמש״כ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. והענין שידוע דדירה מורווחת מרחיב דעתו של אדם וכן להיפך דירה דחוקה והרבה ב״א ביחד משפיל דעתו של אדם. והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל. והיה לוחץ אותם במקום אחד. וגם על זה לא היו צועקין כלל כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה. אבל הקב״ה ראה וידע מזה וגם ע״ז כתיב וידע אלהים. ידע כח בני ישראל שהם בעלי דעת ועם חכם ונבון. אלא פרעה לוחץ אותם והדוחק ועניות מנוול דעתן. נמצא ביאר הכתוב כמה סיבות שהעיר רחמי הקב״ה לגאולה. ראשית תפלה אע״ג שלא היתה כסדר נכון. אבל רחמנא ליבא בעי. שנית נאקה שלא בתפלה רק מתוך צרה והרי המה בני אברהם יצחק ויעקב. שלישית ראה דברי סתרים. רביעית פקד עון טביעת הבנים. חמישית פקד השפלת דעת ישראל. וזה היה העדר לכבודו ית׳ אשר עמו שנקראים על שמו. יהיו נמוכי הדעת כ״כ. ופרעה גרם כ״ז:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך